<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ד'</h1>
<h2>דף פו:</h2>
וכן השוכר את הפועל ואמר לו עשה עמי מהיום ועד זמן פלוני בדינר בכל יום אע"פ ששוה שכרו סלע בכל יום הרי זה מותר, הואיל והוא התחיל לעשות מלאכה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שהקדים ונתן לו בשכרו. כדתניא בברייתא פרק השוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"ב] השוכר את הפועל לעשות עמו לגורן מהיום בדינר ולגורן יפה סלע אסור, מדינר ליום ולגורן יפה סלע מותר. ושיילינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא, רישא כיון דלא עביד בהדיה מיד מחזי כאגר נטר לי, סיפא כיון דמתחיל למעבד בהדיה עבידתא לא מחזי כאגר נטר לי. וכן מותר לאדם לשכור פרה מחבירו ולשום אותה על עצמו ולומר לו אם מתה הרי היא עלי בשלשים דינרים ואעפ"כ אני אעלה לך בשכרך סלע בכל חדש וחדש, הרי זה מותר, ואע"פ שהוא כעין הלואה אצלו ונמצא שדומה השכירות לרבית מותר, לפי שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה. והכי איתא בפרק איזהו נשך [ב"מ ס"ט ע"ב] וכן הלכתא.
<h2>דף פז.</h2>
וכל דבר שיש לו ברשותו כגון ענבים המחוברים לקרקע או תבואה מחוברת לקרקע שפסקנו למעלה מחוסר ב' פוסק ג' אינו פוסק צריך שיקנה ממנו בקנין הידוע לקנייתן כדי להעמיד מקחו על כרחו של מוכר, והוא שאם מכר לו ענבים שהן צריכין לקרקע ולא נתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרים אלא שתים ונמצא שהוא מותר לפסוק עליהם, צריך שיקנה לו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם, דכיון שאין עומדות עכשו להבצר הרי הן כקרקע. ואם אינן צריכין לקרקע כגון ענבים העומדות להבצר הרי הן כמטלטלין. ואע"ג דגבי שומר דיינינן להו כקרקע, וכדאיתא בשבועות [מ"ג ע"א] מחלוקת דר"מ ורבנן דרבנן סברי לאו כבצורות דמיין וה"ל כקרקע ופטור, הא קא פריש רבינו ן' מיגש דדוקא לענין שומר דלאו למתלשיניה מסרינהו ניהליה, אבל מוכר כיון דלמתלשינהו זבנינהו ניהליה והגיעו להבצר, כבצורות דמיין ודיינינן בהו דין מטלטלין לכל מילי, כגון, דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן. וכבר בררנו זה בפרק המוכר את הספינה [ב"ב פ"ז ע"א] בענין הלוקח פשתן מחברו ותלש בו כל שהוא שקנאו, ואקשינן התם אטו מפני שתלש בו כל שהוא קנאו, ומשנינן הב"ע דא"ל לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקני כל מה שעליה. וי"מ קניה זו משום דהוי כשוכר את מקומו. וי"מ משום הקנאת אגב, וה"ק יפה לי קרקע כל שהוא וקנה אותו ואגבו תקנה פירותיו שעליו, דכיון שהוא כשאר מטלטלין הרי קנינו באגב כדרך קנית שאר מטלטלין, אבל אם מכר לו פירות העומדים להבצר אע"פ שקדם ותלש מהן או שאמר לו קנה קרקע זה לפירותיו לא קנה, שאין נקראין פירותיו כיון שאין צריכין לקרקע, וה"ה שנקנין בקנין שהרי הן בעין וכבר באו לעולם, ואין צריך לומר שיכול לחייב עצמו בהם אם רצונו שיעמדו באחריותו. וכבר הארכנו בזה בפרק המוכר את הספינה בספרי הנקרא זכרונות.
<h2>דף קב:</h2>
וכן יש אפטרופוס אחר שמותר להלוות ממון אפטרופסותו ברבית קצוצה והוא גזבר ההקדש, וכדתניא בפרק הזהב [ב"מ נ"ז ע"ב] רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש. ושיילינן האי רבית דהקדש היכי דמי אילימא דאוזיף ק' בק"כ והלא מעל הגזבר. פירוש, כשהוציא מעות הקדש לחולין ולא הכניס להקדש תחתיהן כלום, והילכך כיון דמעל הגזבר נפק להו לחולין והוו להו להדיוט, פירוש משל גזבר, שהרי עליו לשלם קרן וחומש. ומשני הב"ע הא דקתני אין רבית להקדש לא בהלואה קאי אלא בהדיוט שקבל מעות הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור מד' סאין בסלע ועמדו מג' מפני שהוקרו, ואלו גבי הדיוט אסור לפסוק על הפירות עד שיצא השער וכאן אע"פ שלא יצא השער עדיין מד' פוסקין, וכדתניא המקבל עליו לספק סלתות מד' ועמדו על ג' מספק מד', מג' ועמדו מד' מספק מד', שיד הקדש על העליונה. רב פפא אמר הכא באבני בנין עסקינן. פירוש, לעולם בהלואה וכגון דאוזיף ק' בק"כ ודקא ק"ל והלא מעל הגזבר לאו במעות עסקינן אלא באבנים עסקינן וכגון שהלוה הגזבר מאה אבנים להדיוט בק"כ, ודקא ק"ל והלא מעל הכא ליכא מעילה וכדשמואל דאמר בונין בחול ואח"כ מקדישין. פירוש, כשהיו קונין אותן האבנים והטיט לא היו קונין אותן במעות ההקדש אלא קונין אותן בהקפה כדי שלא ימעלו בהן אם ישבו האומנין והעם עליהם ואינם הקדש עד שיהיו בנויות בחומה, הילכך אין לו מעילה לגזבר בהן, אע"פ שעדיין חול הם כיון שעומדות להקדש מלוה אותן אין כאן משום רבית. וכן הלכתא. מיהו ההקדש דידן דאיתיה ממון עניים, דהא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה [יומא ס"ו ע"א], ואם הקדיש סתם פסק הר' יוסף אבן מגש בפרק בית כור [ב"ב ק"ב ע"ב] מסתמא לעניים או לבתי כנסיות הוא, הילכך ה"ל כשאר ממון הדיוט ויש בו משום רבית ואסור להלוותו ברבית. וזו אינו צריך לפנים, דאחיך קרינא ביה ולא נקרא ממון הקדש כלל אלא מפני שהוא אסור לעשירים, הילכך אסור להלותו ברבית. ולא עוד אלא שנראה שאסור להלוותו כלל לא לישראל ולא לגוי ולעשות בו שום ריוח בעולם, אא"כ משתכר בו בדבר שהוא כגון כסף וזולתו, כדי שיהא מוכן כל שעה שיצטרכו לו עניים. וכמו ששנינו בשקלים [פ"ד מ"ב] מותר שיירי לשכה מה היו עושין בה, לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים. ומפרש טעמא בגמרא בשל הקדש מ"ט אין עניות במקום עשירות, בשל עניים מ"ט דילמא מתרמי ענייא וליכא למיתב ליה. וקי"ל כר"ע. ובכתובות פרק שני דייני גזילות [ק"ו ע"ב] קא מייתי לה אגב גררא. וכן כתב רבינו האיי גאון בספר המקח שער ס' דין מקח במה ראוי להרויח. הענין הראשון ממון ההקדש וענינו אין ראוי לאדם לא שיסחור בו ולא שיעשה בו שום ריוח בעולם, לפי שהוא לגבוה והוא אינו צריך לסחורת בני האדם דכתיב לי הכסף ולי הזהב. הענין השני ממון עניים והצדקות אינו ראוי שיסחור בו גזברם כדי לעשות בו ריוח אלא צריך שיהא מוכן בכל שעה ושעה [שיבאו] עניים שיהא מצוי במה שילקח להם מה שיאכלו או מה שיתכסו או שיהא מוכן כמו כן לפדיון שבויים, ואלו היה בסחורה לא היה מוכן להם כמו שיהיו הדמים מוכנין כשהן בעין. ועל זה גרסינן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים ע"כ. אך נ"ל שאם נמצא אדם שיהיו נכסיו משופים ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן ומשתכר בהן בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים שמחליפים את המטבע, מטבע מדינה זו במטבע מדינה אחרת, כל זה דבר מצוי בכל עת ובכל שעה, ובענין הזה מותר להפקידו להם להתעסק בם בזה קרוב לשכר ורחוק להפסד, כדין ממון יתומים [ב"מ ע' ע"א], דממון יתומים ומעות עניים אחד הוא לכל דבר, מדאמרינן בפרק שור שנגח [ב"ק ל"ו ע"ב] אנן יד עניים אנן דאמר רב יהודה אמר שמואל היתומים אינן צריכין פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים, אלמא דחדא דינא דיינינן להו. והילכך כיון דקרוב לשכר ורחוק להפסד אינו אלא רבית דרבנן וביתומים ועניים לא גזרו. וכן נראה עיקר. ויש שרצו לאסרו אפילו קרוב לשכר ורחוק להפסד מטעם שבני העיר העשירים נהנין מאותו רבית, דניחא להו דכיון דקיצי עליהו, או אע"ג דלא קיצי כיון דרווח רווח. וזה אינו כלום, שלא אסרה תורה הנאה דממילא ברבית המותר למלוה וללוה, דא"כ היאך רבית מותר בשל גבוה כגון מעות בדק הבית ושל לשכה, והלא הצבור נהנין מהם וניחא להו בהך רווחא, שהרי מהם מוציאים תמידין ומוספין וכל קרבנות הצבור, והדבר ידוע שאם לא יספיקו אלו הם היו מביאין משלהם, ואעפ"כ כיון שעיקר הממון משל הקדש הרבית מותר בו ואע"ג דאית להו הנאה לצבור בההיא רווחא. הילכך אינו אלא ממון עניים שהוא כממון של יתומים שהתירו בהן קרוב לשכר ורחוק להפסד. אבל לא ילוונו ברבית, דאחיך קרינא ביה. ולא עוד אלא ששמענו מפי רב צרפתי כי נסמכו הרבנים להתירו להלוותו ברבית קצוצה לישראל, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה [ב"מ ס"ט ע"ב], וזה הממון אין לו בעלים ידועים שהרי יזכו בו אף הנולדים. ולזה אין אני מודה להם, שאני קורא בהם אחיך ואין אני קורא בהם בשל הקדש, דנכסי הדיוט הן והגזבר המלוה אותו הוא הנקרא שלוחם והוא נקרא מלוה ורבית הבא מלוה למלוה הוא ואסור בקצוצה.
<h2>דף קסח.</h2>
וכן יש דרך שנראה כאגר נטר לי ומותר. וכיצד, כגון שהלוהו אלף דינר וקבע עמו זמן עד שנה ומתנה עם הלוה ואמר לו אם לא תפרעני בזמני הרי אתה חייב לי מעכשו ולזמן העכוב באלפים דינרים, הרי זה מותר ואין זה רבית. ולא עוד אלא אפילו הגיע זמנו ואמר לו ארויח לך זמן עד שנה אחרת ואם לא תפרעני אלף שהלויתיך בזמן ההוא תתחייב לי מעכשו ולזמן העכוב שתתן לי באלפים ה"ז מותר, ואע"פ שמתחזי כאגר נטר לי. וראייתנו היא דתנן [ב"ב קס"ח ע"א] מי שפרע (את) [מקצת] חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא יפרעני לזמן פלוני שתתן לי את שטרי ואגבנו כלו. ופליגי בה אם קנה אם לאו משום דלית בה מעכשו והוא אסמכתא, ודוקא מטעמא דאסמכתא פליגי, אבל משום רבית ליכא והיכא דאמר בלשון מעכשו דלא הוי אסמכתא שרי. ופירש טעם הדבר ה"ר יוסף הלוי בפירושו דכיון דאי פרע בזמניה פטור במה שנשאר מחובו לגבות הילכך כי לא פרע ליה ומחייב בההוא טופיאנא לאו אגר נטר לי הוא וליתיה רבית, ודוק בלישניה ותשכח.
